יומן מסע לקוריאה הצפונית (פרק ב׳)

פוסט אורח מאת: דוקטור אלון לבקוביץ.

לקריאת פרק א׳ – כאן

שתיקת הכבישים

אחת הדוגמאות הבולטות לפער בין הדימוי שהצפון קוריאנים מנסים לייצר לבין המציאות, נמצאת בכבישים. למי שמכיר, הכבישים בסיאול שבדרום-קוריאה עמוסים מכוניות ומחוץ לעיר ניתן למצוא כבישים מהירים ומשובחים – תענוג. בקוריאה הצפונית הסיפור "קצת" שונה. בכבישי הבירה נעות מכוניות רבות מאשר לפני שנים אולם, עומסי תנועה – אין. המסע בכביש המהיר בין פיונגיאנג לאזור הגבול שבין שתי הקוריאות בכביש הזקוק דחוף לשיפוץ, ממחיש היטב את הפער. המדריכים מנסים להציג את איכות הכביש והפיתוח הכלכלי, אולם יכולתי לספור בקלות את המכוניות הבודדות שנסעו איתנו על הכביש. אם נתעלם מהמכוניות הצבאיות ומהרכבים של חברות התיירות, יכולתי לנוח במשך שעה במרכז הכביש, מבלי שאפגע מרכב חולף כלשהו.

הכינו את העניבות מהחתונה

המחשה לכללי ההתנהגות הראויים בקוריאה הצפונית הוא קוד הלבוש. התיירים מתבקשים לשמור על כללי לבוש ברורים, במיוחד כשהם מבקרים באתרים רשמיים. לדוגמא, בביקור במאוזוליאום של קים איל-סונג וקים ג'ונג-איל, נדרשים התיירים ללבוש חולצת כפתורים ועניבה. זוהי איננה דרישה חריגה, היא מקובלת ברחבי העולם עם קודי לבוש רשמיים שונים. באחד הבקרים פגשתי בלובי המלון, תייר בריטי שעל חולצתו היתה סיסמא של מירוץ ספינות מפרש "Life at the Extreme". לבריטי יש חוש הומור ואומץ, אולם למדריכתו ההומור הזה היה מתוחכם מדי ולא מקובל. לאחר שראתה את החולצה, לחשה המדריכה באוזנו של הבריטי, שכדאי שיחליף את החולצה. הבריטי חזר מושפל לחדרו והחליף לחולצה ללא סיסמא יצירתית.

טיול מאורגן – ומאוד אישי

לפני יציאתי לטיול המאורגן, עמדה בפני האפשרות להצטרף לקבוצת זרים בטיול מאורגן לקוריאה הצפונית, או לבחור בטיול מאורגן שבו אני התייר היחיד בקבוצה. בחרתי בטיול היקר יותר במטרה לראות יעדים שמעניינים אותי ולנסות ללקט מידע רב יותר, לנסות לשאול שאלות בעדינות ולקבל אולי קצת תשובות. הבחירה בטיול מאורגן "אישי" עם שני מדריכים ונהג, אפשרה לי למקסם את הידע שהצלחתי להפיק מהטיול עבורי ועבור תלמידי ותלמידותי. לכל אתר שהגעתי בליווי מדריכי, נשאלנו מיד שתי שאלות: מאיזו ארץ וכמה אתם בקבוצה. במקרה, לכל מקום היסטורי או תרבותי שהגענו, ציפו המדריכים המקומיים להגעתינו ואחד המדריכים שלי התבקש למלא טופס. בכל פעם שנשאלנו, היתה המדריכה או המדריך עונים: מדינת ישראל ואדם אחד. בשלב מסוים הבנתי שאני כנראה ישראל והתחלתי לענות במקומם. במקום אחד הרגשתי שלהיות קבוצה של איש אחד, זה קצת בעייתי. בחלק מהמסעדות הצפון קוריאניות שאכלתי צהריים וערב, הייתי יושב לעיתים לבדי ואוכל את המנה שלי (בחושך 😊), בזמן שהמדריכים שלי היו אוכלים בחדר אחר. חברי ההולנדים שהגיעו לאחת המסעדות, סיפרו לי שהכינו להם שולחן ערוך ל-4 אנשים, ולצידו שולחן עם צלחת לאדם אחד. הם ידעו מיד שתכף שאגיע בקרוב למסעדה. ביומיים האחרונים ביקשתי להצטרף לאחת הקבוצות ולאכול איתם. לאחר התייעצות בין המדריכים שלי והמדריכים של הקבוצה השניה, נאותו כל הצדדים לאפשר את המיזוג , למרות שלפי הפרוטוקול זה אסור. לאחר חזרתי לארץ, התעצבתי לראות את הנתונים על ממדי הרעב בצפון קוריאה. השלטון יוצר את הדימוי בקרב התיירים שבקוריאה הצפונית אין בעיית רעב, אולם, הנתונים מראים שבפריפריה, המצב חמור מאוד.

מה שווים סיכומים עם צפון קוריאנים

בעת בחירת היעדים בקוריאה הצפונית, ביקשתי מסוכן הנסיעות בבייג'ינג, לבקר באוניברסיטה הטובה ביותר בקוריאה הצפונית – אוניברסיטת קים איל סונג, שבה למד גם קים ג'ונג-איל, אביו של המנהיג הנוכחי. הסוכן ענה שישנם ימים שהאוניברסיטה פתוחה, וישנם ימים שהאוניברסיטה סגורה. הבנתי מתשובתו, שכאשר אבוא לבקר את האוניברסיטה, היא תנעל במנעול ענק. ניסיון נוסף זכה לתשובה פשוטה – לא. במהלך שהותי בפיונגיאנג, ניסיתי לבחון האם המדריכה שלי מוכנה "לזרום". בתחילת הטיול היא אמרה שאוכל לבקש שינויים בלו"ז והם יבואו לקראתי. ניסיתי שוב את מזלי לשם האתגר האקדמי. המדריכה הופתעה מבקשתי ואמרה שצריך לבדוק את הנושא. בכדי לא לאכזב אותי, היא הציעה פשרה דיפלומטית. אנחנו נעבור עם האוטו ליד האוניברסיטה והנהג יאט בכדי שאוכל לצלם. יום יבוא ואולי אוכל לתת הרצאה באוניברסיטה הזאת. איפה התמונות תשאלו? אין תמונות, הם טענו שסיכמנו לעבור ליד, לא לצלם. בינתיים, נאלצתי להסתפק בתמונה עם תלמידות בית ספר שהתאמנו באופן ״ספונטני״ לקראת חגיגות יום הולדתו של קים איל-סונג ב 15 באפריל.

כולם מוזמנים להרצאתו של דוקטור לבקוביץ' על קוריאה הצפונית ביום 25 ביוני בבית ציוני אמריקה – פרטים כאן.

דר׳ אלון לבקוביץ הוא מומחה למדיניות חוץ וביטחון, בדגש על חצי האי הקוריאני. משמש כראש החוג החוג למדעי החברה והאזרחות במכללת בית ברל וכחוקר במכון בגין-סאדאת.

בשבוע הבא –  איפה נדרשים סטודנטים קוריאנים לשרת בחופשת הקיץ ומה עושים החיילים ברגילה? מי גבוה יותר שער הנצחון של פאריז או של פיונגיאנג? ואת מי מעודדות להקות של נשים מוקדם בבקר בתחנת הרכבת של פיונגיאנג?

הרשם למערכת הדיוור האוטומטית של ה"קוריאנים" על מנת לקבל את חלק ב' של סיפור המסע לצפון קוריאה ישירות למייל שלך – לחץ כאן