יומן מסע לקוריאה הצפונית (פרק א׳)

פוסט אורח מאת : דר' אלון לבקוביץ׳.

שנים רבות רציתי לטוס לקוריאה הצפונית. אולם, לאור כל מה שכתבתי עליהם, היה בליבי חשש שהצפון קוריאנים לא יעניקו לי ויזה, או שיחליטו "להשאיר" אותי בצפון לצרכי מחקר. למרות זאת, החלטתי לנסות ולבדוק אם ניתן לבקר בקוריאה הצפונית לאור ביקורים של תיירים ישראלים בשנים האחרונות. פניתי לאחת מחברות התיירות בסין, והזמנתי טיול מאורגן לצפון קוריאה. טיול מאורגן שבו אני התייר היחיד בקבוצה. חברת התיירות שלחה לי רשימת אתרים "מורשים" שאני יכול לבחור לבקר בהם. ידידי הטובים בארץ, שאלו אותי אם כתבתי צוואה לפני הנסיעה. כשהגעתי לצפון, גיליתי להפתעתי שזאת השאלה שכל הזרים נשאלים ע"י ידידיהם לפני הביקור.

טיסה לקוריאה הצפונית – חוויה קיומית

לפני הטיסה לפיונגיאנג, הגעתי לסוכנות הנסיעות בבייג'ינג לקבל את הויזה וגם הדרכה על כללי התנהגות בצפון. הכלל החשוב ביותר שקיבלתי ממנהל הסוכנות, הוא להישמע להוראות המדריכים הצפון קוריאנים. הפרת הכללים עלולה לגרום לפיטורי המדריך, או למעצר התייר. לכן, מומלץ לא לעשות שטויות כפי שעשו כמה תיירים מארצות שונות.

עם נחיתתי בפיונגיאנג, המטוס עצר כמה עשרות מטרים לפני השער. הנוסעים  ראו מבעד לחלון עשרות מעודדים צפון קוריאנים עם דגלים ושלטים. כל אחד מיושבי המטוס חשב שהכל מיועד עבורו. התברר שהמעודדים היו לכבוד משלחת ויאטנמית שטסה איתנו. לאחר ירידת הוויאטנמים  לקול צהלת המעודדים, המשיך המטוס לשער ואני פגשתי לראשונה את המדריכה שלי, עוזר המדריכה והנהג שלנו. נדרשתי למסור את הדרכון (לטובתי) וקיבלתי אותו בחזרה בסיום השהיה במדינה. המדריכה הסבירה שקוריאה הצפונית היא מדינה בטוחה מאוד לזרים.אולם, לטובת ביטחוני, מומלץ שלא אתרחק מהמלון שבו אשהה יותר מכמה מטרים מהכניסה למלון, ושלא אתרחק מהם במהלך הטיול. יאמר לזכותם, שהם היו צמודים אלי לאורך כל הטיול, כך שלא יכולתי להתנתק מהלווי הצמוד אפילו לשנייה. למרות נטייתי לציניות והומור, בשבוע בקוריאה הצפונית יכולתי להבחר לחניך מצטיין של צופי רמת-גן. למזלי, בערבים היינו יושבים התיירים הזרים מהולנד, בלגיה ובריטניה ומספרים בדיחות ציניות על המצב. למדתי להקשיב לנרטיב הרשמי של קוריאה הצפונית ולא לערער עליו. למדתי לשמוע מה הם לא אומרים ובעיקר מה הם אומרים בין השורות. ניסיונות שלי לשאול שאלות, בגבול המותר, נענו בתשובות רשמיות או זכו להתעלמות דיפלומטית שמשמעותה לעיתים "אתה צודק אבל אנחנו לא יכולים לענות".

DMZ – הפעם מהצד הצפוני

הפעם היחידה בה ניצבתי בפני בעיה, היתה במהלך ביקור ב-DMZ, אזור הגבול שבין שתי הקוריאות. קצין צפון קוריאני חביב מאוד, שליווה את קבוצת התיירים והצטלם עם כולם, שאל את המדריכה מאיפה אני ומה חושבים הישראלים על קוריאה הצפונית. עניתי שבארצנו חושבים על קוריאה הצפונית לאור מה שרואים בטלביזיה. יכולתי לתת לו הרצאה של שעה על נושא הטילים והגרעין הצפון קוריאני, אולם שיערתי שהשיעור האקדמי לא יתקבל בברכה. הוא הגיב בהצהרה שציטטה את המנהיג קים ג'ונג-און, מנהיגה של קוריאה הצפונית, שאנחנו מתפרקים מנשקנו הגרעיני. הוא חזר ואמר שלקוריאה הצפונית אין טילים ונשק גרעיני, ושאל אותי איפה אני חושב שהם מאחסנים את הטילים שלהם. בשלב זה, שקלתי להראות לו על המפה איפה אתרי הטילים והגרעין, אולם חשבתי שזה לא יתקבל בהומור הראוי. לכן, החלטתי לענות לו שהוא מסתיר את הטילים בכיסים שלו. הקצין אהב את הבדיחה, ואני נמנעתי ממשבר קיומי. עם זאת, אני חייב לציין שהביקור בצידו הצפוני של הגבול, היה חופשי יותר, יחסית למתח והנהלים המוקפדים בביקור בגבול מצידו הדרומי.

לאורך כל הטיול בקוריאה הצפונית, ניסו מדריכי הצפון קוריאנים להציג את הצפון כמדינה מתקדמת ושונה מהדימוי "המוטעה" שלה במערב. ההנחה של הממשל הצפון קוריאני, שברגע שיראו לתיירים הזרים את יופיה של קוריאה הצפונית ואת "האמת הנכונה", הם יהיו שגרירים של רצון טוב בארצותיהם, ויקדמו את התיירות לקוריאה הצפונית. הבעיה, שככל שהם ניסו להציג את הצפון לפי הנרטיב שלהם, כך נראה הדימוי בעייתי יותר, גם לאדם שאיננו מומחה לקוריאה הצפונית.

כולם מוזמנים להרצאתו של דוקטור לבקוביץ' על קוריאה הצפונית ביום 25 ביוני בבית ציוני אמריקה – פרטים כאן.

חלק ב במסע של דר׳ לבקוביץ אל קוריאה הצפונית

דר׳ אלון לבקוביץ הוא מומחה למדיניות חוץ וביטחון, בדגש על חצי האי הקוריאני. משמש כראש החוג החוג למדעי החברה והאזרחות במכללת בית ברל וכחוקר במכון בגין-סאדאת.

בפרק הבא: האם הגשים ד״ר לבקוביץ' את משאלת לבו לבקר באוניברסיטת העילית של צפון קוריאה, איפה משרתים אזרחי צפון קוריאה במילואים כל שנה ולמה התעקש ד"ר לבקוביץ' לעבור דרך תחנת הרכבת של פיונגיאנג לפני נסיעתו חזרה לשדה התעופה.