שישי בצהריים. לובי של מלון יוקרה בקאנגנאם, סיאול. הפסנתרנית מנעימה , המלצריות מטופפות בלאט למלא משאלות, זוגות קוריאנים בגיל העמידה הולכים מעדנות לבר-המזון ומלקטים מעדני-אצבעות במחירי תועפות. שלישיות של קשישות קוריאניות שותות קפה ב-18 דולר לאחר קניות הבקר. גן עדן.
הפגישה העסקית שלי גולשת לשיחה בקוריאנית על ימי האוניברסיטה ואני מביט סביבי, בוחן את הטיפוסים ואת האוירה המלאכותית. לפתע אורו עיני – מהמדף מולי קוראים לי עותקים של התלמוד הבבלי. "איזה כייף יהיה לעיין קצת לקראת שבת" חשבתי וקמתי לבחור סוגיה. רב היה מפח הנפש עת גיליתי שמדובר בקופסאות יפות אך ריקות.
אחר כך חשבתי שזו דרך נפלאה להסביר לכולם מה המשמעות של המשפט "בכל בית קוריאני יש ספר תלמוד". במובן מסוים מדובר בקופסאות ריקות. פעם כתבתי על זה פוסט יותר רציני – פעם כתבתי על זה פוסט יותר רציני – כאן. שבת שלום!
